כורש הגדול ושחרור היהודים

סיפורנו מתחיל בשנת 586 לפני הספירה, כאשר נבוכדנאצר השני, מלך בבל, כבש את ירושלים והוביל את עם יהודה לגלות. האירוע הזה, הידוע בהיסטוריה היהודית כ"גלות בבל", נחשב לאחת התקופות החשוכות ביותר בהיסטוריה של העם היהודי.

נבוכדנאצר לא רק החריב את העיר הקדושה ירושלים, אלא גם הרס את בית המקדש של שלמה, שהיה הלב הרוחני של היהודים, והעביר את כליו הקדושים לבבל. אלפי יהודים, כולל אצילים, כוהנים, בעלי מלאכה וחכמים, נאלצו לעזוב את מולדתם והוגלו לבבל.

הגלות הזו, שנמשכה כמעט חמישים שנה, הייתה תקופה קשה ומרה לעם היהודי. הם חיו בגלות, רחוק מארצם הקדושה, וחיכו ליום שבו יוכלו לחזור הביתה. בינתיים, נביאי ישראל כמו יחזקאל וישעיה שמרו על התקווה לשיבה בלבבות עמם.

בשנת 539 לפני הספירה, כורש השני, המכונה כורש הגדול, מלך פרס, כבש את בבל ויסד את האימפריה הגדולה ביותר בהיסטוריה העתיקה. כורש, שכינה את עצמו לא כובש אלא משחרר, החזיק בגישה שונה לחלוטין כלפי העמים הכבושים.

בניגוד לשליטים קודמים שכפו בכוח על העמים הכבושים לאמץ את תרבותם ודתם, כורש נקט במדיניות של סובלנות וכבוד לגיוון התרבותי והדתי. הגישה החדשנית הזו נחשבת לאחד הגורמים העיקריים להצלחה וליציבות של האימפריה הפרסית.

כורש הבין שלשלוט באימפריה נרחבת ומגוונת כמו פרס דורש זכייה ברצון ובנאמנות של כל העמים. הוא האמין שכבוד לאמונות ולמסורות המקומיות היא הדרך הטובה ביותר להשיג מטרה זו. הפילוסופיה הממשלתית הזו נחשבת לנקודת מפנה בהיסטוריה של יחסים בינלאומיים וזכויות אדם.

אחד הצעדים הראשונים והחשובים ביותר של כורש לאחר כיבוש בבل היה הוצאת צו שחרור היהודים. הצו ההיסטורי הזה, המתועד בספר עזרא במקרא, לא רק נתן רשות ליהודים לחזור לירושלים, אלא גם כלל הוראה לבנות מחדש את בית המקדש של שלמה ולהחזיר את הכלים הקדושים.

נוסח צוו של כורש כפי שמופיע בספר עזרא הוא כדלקמן: "כה אמר כורש מלך פרס כל ממלכות הארץ נתן לי יהוה אלהי השמים והוא פקד עלי לבנות לו בית בירושלים אשר ביהודה. מי בכם מכל עמו יהי אלהיו עמו ויעל לירושלים אשר ביהודה ויבן את בית יהוה אלהי ישראל."

הצו הזה היה משמעותי לא רק מהבחינה הדתית והתרבותית ליהודים, אלא גם מהבחינה המשפטית והפוליטית. לראשונה בהיסטוריה, מלוכה הכירה במפורש בזכותם של עמים גולים לחזור למולדתם ולחדש את זהותם הדתית והתרבותית.