כורש הגדול ושחרור היהודים

סיפורנו מתחיל בשנת 586 לפני הספירה, כאשר נבוכדנאצר השני, מלך בבל, כבש את ירושלים והוביל את עם יהודה לגלות. האירוע הזה, הידוע בהיסטוריה היהודית כ"גלות בבל", נחשב לאחת התקופות החשוכות ביותר בהיסטוריה של העם היהודי.

נבוכדנאצר לא רק החריב את העיר הקדושה ירושלים, אלא גם הרס את בית המקדש של שלמה, שהיה הלב הרוחני של היהודים, והעביר את כליו הקדושים לבבל. אלפי יהודים, כולל אצילים, כוהנים, בעלי מלאכה וחכמים, נאלצו לעזוב את מולדתם והוגלו לבבל.

הגלות הזו, שנמשכה כמעט חמישים שנה, הייתה תקופה קשה ומרה לעם היהודי. הם חיו בגלות, רחוק מארצם הקדושה, וחיכו ליום שבו יוכלו לחזור הביתה. בינתיים, נביאי ישראל כמו יחזקאל וישעיה שמרו על התקווה לשיבה בלבבות עמם.

בשנת 539 לפני הספירה, כורש השני, המכונה כורש הגדול, מלך פרס, כבש את בבל ויסד את האימפריה הגדולה ביותר בהיסטוריה העתיקה. כורש, שכינה את עצמו לא כובש אלא משחרר, החזיק בגישה שונה לחלוטין כלפי העמים הכבושים.

בניגוד לשליטים קודמים שכפו בכוח על העמים הכבושים לאמץ את תרבותם ודתם, כורש נקט במדיניות של סובלנות וכבוד לגיוון התרבותי והדתי. הגישה החדשנית הזו נחשבת לאחד הגורמים העיקריים להצלחה וליציבות של האימפריה הפרסית.

כורש הבין שלשלוט באימפריה נרחבת ומגוונת כמו פרס דורש זכייה ברצון ובנאמנות של כל העמים. הוא האמין שכבוד לאמונות ולמסורות המקומיות היא הדרך הטובה ביותר להשיג מטרה זו. הפילוסופיה הממשלתית הזו נחשבת לנקודת מפנה בהיסטוריה של יחסים בינלאומיים וזכויות אדם.

אחד הצעדים הראשונים והחשובים ביותר של כורש לאחר כיבוש בבل היה הוצאת צו שחרור היהודים. הצו ההיסטורי הזה, המתועד בספר עזרא במקרא, לא רק נתן רשות ליהודים לחזור לירושלים, אלא גם כלל הוראה לבנות מחדש את בית המקדש של שלמה ולהחזיר את הכלים הקדושים.

נוסח צוו של כורש כפי שמופיע בספר עזרא הוא כדלקמן: "כה אמר כורש מלך פרס כל ממלכות הארץ נתן לי יהוה אלהי השמים והוא פקד עלי לבנות לו בית בירושלים אשר ביהודה. מי בכם מכל עמו יהי אלהיו עמו ויעל לירושלים אשר ביהודה ויבן את בית יהוה אלהי ישראל."

הצו הזה היה משמעותי לא רק מהבחינה הדתית והתרבותית ליהודים, אלא גם מהבחינה המשפטית והפוליטית. לראשונה בהיסטוריה, מלוכה הכירה במפורש בזכותם של עמים גולים לחזור למולדתם ולחדש את זהותם הדתית והתרבותית.

במרץ 1879, חופרים מטעם המוזיאון הבריטי בבבל, בראשות הורמוזד רסאם, חשפו מן האדמה גליל חרס שרוף בצורת חבית, באורך כ-22.5 ס"מ, מכוסה שורות של כתב יתדות אכדי, שהיה טמון ביסודות חומה במשך יותר מ-2,500 שנה. כיום הוא שמור באולם 52 של המוזיאון הבריטי — החפץ שעל שמו נקראים מאמר זה והפרויקט כולו. ובכל זאת הוא לרוב מובן שלא כהלכה; ומה שהוא באמת אומר רק מוסיף להדרו.

הכתובת נכתבה בקולו של כורש, זמן קצר לאחר שכוחותיו נכנסו לבבל באוקטובר 539 לפנה"ס. נאמר בה כי מרדוך, אל בבל, שכעס על חוסר יראתו של נבונאיד המלך הקודם, "אחז ביד כורש" וקרא לו למלוכה; כי כורש נכנס לעיר בשלום, ללא קרב; וכי לאחר מכן שיקם את המקדשים ומקומות הפולחן שנפלו להזנחה, השיב את פסלי האלים למשכנותיהם, והתיר לעמים העקורים לשוב לבתיהם ולבנותם מחדש.

וכאן הפרט המכריע והכן: גליל כורש אינו מזכיר כלל את היהודים, את ירושלים או את יהודה. כל עניינו בבבל ובמקדשי מסופוטמיה. סיפור שיבת היהודים מסופר בנפרד, בספר עזרא שבמקרא. שני המסמכים הם עדים עצמאיים — אך שניהם מתארים את אותה מדיניות. מה שהגליל מוכיח הוא שהשבת עמים גולים לארצם ובניית מקדשיהם מחדש הייתה מדיניותו המוצהרת והכללית של כורש. וזה בדיוק מה שהופך את סיפור שיבת היהודים שבמקרא לאמין מבחינה היסטורית.

גליל כורש מכונה לעתים קרובות "מגילת זכויות האדם הראשונה". תיאור זה הופץ בידי מוחמד רזא שאה, שבשלהי שנות ה-60 הציג את החפץ כהכרזה פרסית עתיקה של חירות; ב-1971 הגישה אחותו, הנסיכה אשרף פהלווי, העתק שלו למזכ"ל האו"ם או תאנט, והעתק מוצג עד היום במטה האו"ם בניו יורק. אולם היסטוריונים מומחים נזהרים. אוצר המוזיאון הבריטי סי. בי. אף. ווקר תיאר את אופיו המהותי של הגליל כ"לא הכרזה כללית של זכויות אדם או סובלנות דתית, אלא פשוט כתובת בנייה, במסורת הבבלית והאשורית". החוקרים ביל ארנולד ופיוטר מיכאלובסקי מציינים כי הוא "נמנה עם כתובות יסוד אחרות". הקריאה המאירה ביותר, שהציע ניל מקגרגור, מנהלו לשעבר של המוזיאון הבריטי, עדינה יותר ואולי גדולה יותר: הגליל הוא אחד התיעודים הקדומים ביותר של שליט המנסה למשול באימפריה עצומה של עמים ואמונות רבים בסובלנות במקום באימה — "סוג חדש של אמנות המדינה".

עם הכרזת הצו נפתחה דרך השיבה בפעם הראשונה מזה חצי מאה. ספר עזרא מספר כי שיירות השבים הראשונות יצאו בהנהגת ששבצר, "נשיא ליהודה", וזמן קצר לאחר מכן בראשות זרובבל ויהושע הכהן הגדול. הדרך מבבל ליהודה הייתה כאלף קילומטרים במדבר ובארץ נהרות — מעבר קשה שנעשה בידי משפחות שרבות מהן נולדו בגלות ומעולם לא ראו את הארץ שאליה שבו.

עזרא מונה את קהל השבים הראשון בכ-42,360 איש, מלבד עבדיהם (עזרא ב, סד). כורש לא הסתפק במתן רשות: הוא ציווה להשיב את כלי הקודש מזהב ומכסף שנבוכדנאצר בזז מבית המקדש — כ-5,400 חפצים — מאוצר בבל (עזרא א, ז–יא). מלך המשיב לעם מנוצח את האוצרות שאימפריה קודמת שדדה היה דבר יוצא דופן בעולם העתיק.

אך לא כל היהודים שבו. רבים בחרו להישאר בבבל וברחבי ממלכת פרס, שם בנו בתים, עסקים ובתי מדרש. מבחירה זו צמחה אחת הקהילות היהודיות העתיקות והמתמידות בעולם — יהודי איראן — שחיו על אדמת פרס יותר מ-2,500 שנה, הרבה אחרי שהאימפריות שהביאו אותם לשם לראשונה חלפו. השיבה לירושלים ופריחת החיים היהודיים בלב איראן היו שני ענפים של אותה מתנה.

מעשם הראשון של השבים בהגיעם לירושלים היה בניית המזבח והנחת יסודות מקדש חדש על חורבות מקדש שלמה. עזרא מתאר סצנה של רגשות מעורבים: הצעירים הריעו משמחה והזקנים, שזכרו את תפארת המקדש הראשון, בכו בקול — עד ש"אין העם מכירים קול תרועת השמחה לקול בכי העם" (עזרא ג, יג).

העבודה לא הייתה קלה. התנגדות מקומית ותמורות פוליטיות עצרו את הבנייה שנים. היא חודשה בימי דריווש הראשון, בעידוד הנביאים חגי וזכריה — ובפרט מפתיע, אושרה מחדש רק לאחר שצוו המקורי של כורש נמצא בגנזי המלוכה הפרסיים באחמתא (אקבטנה) (עזרא ו, ב), עדות לכך שהאימפריה כיבדה את דברה על פני דור של מלכים. בית המקדש השני הושלם בשנת 516 לפנה"ס, ועמד במרכז החיים היהודיים במשך חמש מאות השנים הבאות.

המקרא חולק לכורש כבוד שאינו חולק לשום שליט זר אחר. בספר ישעיהו קורא לו האל "רועי" (ישעיהו מד, כח) ואז, באורח מפתיע, "משיחו" — בעברית, משיח (ישעיהו מה, א): "כה אמר ה' למשיחו לכורש אשר החזקתי בימינו". כורש הוא הנוכרי היחיד בכל כתבי הקודש הנקרא "משיח ה'". שמלך פרסי ישוזר כה עמוק בזיכרון הקדוש של עם אחר הוא חסר תקדים בעולם העתיק.

הדגם של כורש שרד אחריו. הרעיון שמדינה אחת יכולה להחזיק יחד עמים, שפות ודתות רבים בכבוד ולא בכוח — מה שניל מקגרגור כינה "סוג חדש של אמנות המדינה" — עיצב את האופן שבו דמיינו את עצמן אימפריות מפרס ואילך. והקהילה ששחררה מדיניותו מעולם לא שכחה. יהודי איראן שמרו על זכרו עשרים וחמש מאות שנה; עד היום הקבר המיוחס לאסתר ומרדכי עומד בהמדאן, בלב איראן, ומטופל כמקום קדוש.

הוגן לומר, כפי שחוקרים מדגישים, שכורש לא כתב מגילת זכויות אדם מודרנית, ושאימפריות מאוחרות יותר — כולל שלו — יכלו להיות אכזריות כמו כל אחרת. אך הוגן באותה מידה לומר שזכרו של מלך ששחרר שבויים ובנה מחדש את מקדשיהם עשה עבודה אמיתית בעולם — משפת זכויות האדם ועד המטפורה המכוננת של הפרויקט הזה ממש.

זו הסיבה שהשלום הנחזה בין איראן חופשית לישראל נקרא ברית כורש — «پیمان کوروش». השם אינו קישוט. הוא טענה בדבר מי חב למי — והוא נע בכיוון ההפוך לאופן שבו מסופר בדרך כלל סיפור האזור.

בסיפור המקובל, ישראל היא המדינה החזקה והמבוססת ואיראן היא המדוכאת שיש לעזור לה. גליל כורש מספר אמת קדומה יותר. איראן — פרס — הייתה המשחררת המקורית. מלך פרסי הוא ששחרר את היהודים מן השבי בשנת 538 לפנה"ס, השיב את אוצרותיהם ושילם על בניית מקדשם מחדש, כשלא היה בכוחם לשחרר את עצמם. לפיכך ברית מודרנית הנושאת את שם כורש אינה ישראל המצילה את איראן, ואינה צדקה מאף צד. היא השלמתה של ידידות בת 2,500 שנה שאת פרקה הראשון כתבה איראן — חוב הדדי שנפרע סוף-סוף.