הסכמי כורש: מרעיון ב-2023 למסגרת מוכנה בין ישראל לאיראן

השם "הסכמי כורש" נכנס לשיח ביוני 2023, כשהאנליסט שי חתירי, שכתב לאחר ביקורו של נסיך הכתר רזא פהלווי בישראל באפריל 2023, פרסם את "הסכמי כורש הקרבים?". התזה שלו הייתה חדה: "האנטי-ציונות של הרפובליקה האסלאמית אינה נורמה היסטורית, אלא שבר רדיקלי מן ההיסטוריה בידי משטר רדיקלי" — שבר שניתן להפוך. המאמר פורסם מאוחר יותר גם על ידי JINSA ומכון יורקטאון. הרעיון עבר מפרשנות למדיניות ב-18 בספטמבר 2025, כאשר שרת החדשנות, המדע והטכנולוגיה גילה גמליאל הציגה את המסגרת במאמר בג'רוזלם פוסט, "הסכמי כורש: תחילתו של פרק חדש ביחסי ישראל-איראן". היא הציעה חמישה עקרונות — כבוד הדדי, פרגמטיות, מורשת משותפת, אינטגרציה אזורית והתמקדות אזרחית — עם שיתוף פעולה במים, אנרגיה, טכנולוגיה ותרבות, והעלתה הרחבה של קבוצת I2U2 ל-"I4U2" שתוסיף את איראן ועיראק. המסגרת מותנית במפורש בנפילת הרפובליקה האסלאמית תחילה. רזא פהלווי אימץ מאז את המחויבות מן הצד האיראני. בראיונות שדיווחו עליהם ישראל היום (15 בינואר 2026) וידיעות (Ynet), הוא אמר שאיראן חופשית תכיר בישראל "מיד", תסיים את התוכנית הגרעינית הצבאית של המשטר, ותקדם את הסכמי כורש "על בסיס הכרה הדדית, ריבונות ואינטרס לאומי" — הרחבה של הסכמי אברהם ולא תחליף להם. ביולי 2026 אמרה גמליאל שהיא ופהלווי הכינו את ההסכם וכי הוא מוכן לחתימה ברגע שהמשטר ילך. ההסכמים הם הדדיות, לא הצלה: בשנת 538 לפנה"ס שחרר כורש הגדול את העם היהודי מגלות בבל וסייע בבניית בית המקדש בירושלים. פיימאן כורש יאפשר לאיראן חופשית ולישראל להשלים חוב הדדי בן 2,500 שנה — כשווים, וכשכנים.