טיטאן טהראן: חביב אלגניאן, היהודי הראשון שהוצא להורג בידי המהפכה

בבוקר אביבי אחד בשנת 1979, היהודי העשיר והמוכר ביותר באיראן עמד מול קיר. משפטו נמשך פחות מעשרים דקות. המגדל שבנה עדיין התנשא מעל הבירה, ושמו — פלסקו — נכתב על השמיים שהוא עצמו סייע לבנות מחדש. זהו סיפורו של האיש שהשם הזה היה שלו.

משולי הבור

הוא נולד בשם חביב-אללה — «אהוב האל» — בטהראן ב-5 באפריל 1912, לאחת המשפחות העניות ביותר ברובע היהודי הצפוף של העיר. ה-Jewish Journal מכנה את המקום «סר-א-צ'אל», שולי הבור. כילד הוא סחר בבגדים משומשים ובשעונים. דבר בסמטה ההיא לא בישר את האיש שיהפוך להיות.

קונים במסדרון המקומר ההומה של הבזאר הגדול בטהראן, המוקף חנויות תכשיטים — הבזאר הגדול של טהראן כיום — לב המסחר של העיר, סמוך לרובע היהודי הישן שבו החל אלגניאן כילד, במסחר בבגדים משומשים ובשעונים. צילום: ZarlokX · CC BY-SA 4.0

לאורך ארבעה עשורים הוא הפך את עצמו לתעשיין שעשה את דרכו בכוחות עצמו — חלוץ בכרייה, נדל"ן, בנייה ואלומיניום, שנזכר כאיש שהביא טכנולוגיה מערבית לאיראן בשנות ה-60 וה-70. ב-1959 ייסד את פלסקו והכניס את תעשיית הפלסטיק המודרנית לארץ. הוא היה, במובן הפשוט של המילה, בונה.

המגדל מעל טהראן

ב-1962 הקים את בניין פלסקו: רב-הקומות הפרטי הראשון באיראן, ובאותה עת הבניין הגבוה ביותר בטהראן. הוא נשא את שם חברת הפלסטיק שלו כמו חתימה שנפרשה על פני העיר. שילד משולי הבור יקים את המגדל הגבוה בבירה — זה לא היה רק מסחר; זו הייתה הצהרה שיהודי איראני שייך למרכזה של איראן המודרנית, לא לשוליה.

פלסקו צמח ליצרן הפלסטיק הגדול והמתקדם ביותר טכנולוגית בארץ; מפעליו התרחבו למקררים, תנורים ואלומיניום. עושר, עבורו, לא היה נפרד מנתינה: הוא נודע בפילנתרופיה שלו לא פחות מבמפעליו, ומימן את מוסדותיה של קהילה שסמכה עליו שידבר בשמה.

האיש שנשאר

משנת 1959 עמד בראש הוועד היהודי של טהראן, ולאורך שנות ה-70 היה המנהיג הסמלי של כ-80,000 יהודי איראן — קהילה ששורשיה בפרס נמתחו כאלפיים וחמש מאות שנה אחורה, אל היום שבו כורש שחרר את אבותיהם מבבל. כשהמהפכה הגיעה וחברים וקרובים התחננו שיעזוב, הוא סירב. ה-Jewish Journal מתעד שהוא כינה עצמו «איראני גאה; איראן הייתה מולדתו».

«הוא נשאר כדי להגן על הקהילה היהודית שהנהיג מ-1959 ועל מה שבנה מאפס.»
— שהרזאד אלגניאן, נכדתו · טיימס אוף ישראל, ינואר 2022

שמו סומן זמן רב קודם. כבר ב-1964, בנאום נגד המודרניזציה של איראן, הבהיר איש הדת שיהפוך למנהיג — לפי עדות נכדתו — שבמדינה שבכוונתו לשלוט בה «לא יהיה מקום לאיש עסקים יהודי מצליח». האזהרה הייתה בת חמש-עשרה שנה כשלבסוף מומשה.

המעצר

הוא חזר הביתה. ב-16 במרץ 1979, שבועות אחרי המהפכה, נעצר חביב אלגניאן והואשם בריגול. הוא נכלא, ולדברי נכדתו — עונה. ההאשמות התלכדו סביב רעיון אחד — שיהודי שעושה עסקים עם העולם הוא למעשה סוכן של ישראל: «שחיתות עלי אדמות», «קשרים עם ישראל והציונות», «אימפריאליזם כלכלי».

עשרים דקות

ב-8 במאי 1979 הובא בפני בית דין מהפכני. כל כולו — האשמה, הכרעה, גזר דין — נמשך פחות מעשרים דקות. בעדות שעברה במשפחתו הוא נראה קטן ומתחנן, זקן המבקש על חייו בחדר שכבר הכריע. אחר כך, בחדר המתים של הכלא, נשען שלט קרטון על גופתו. נכתב עליו: «חביב אלגניאן, מרגל ציוני».

«ח'ומייני לא ראה בסבי איראני. זו אותה קלישאה אנטישמית ישנה של נאמנות כפולה — אלא שעבור ח'ומייני זו לא הייתה אפילו נאמנות כפולה. זו הייתה נאמנות לישראל בלבד.»
— שהרזאד אלגניאן · טיימס אוף ישראל, ינואר 2022

מאז נתנה להאשמה את המענה הראוי לה. ההאשמה, לדבריה, «מתוארת בצורה הטובה ביותר בשלוש מילים: קנאית, מעורפלת וחסרת היגיון».

שחר, 9 במאי 1979

ב-9 במאי 1979 הוצא חביב אלגניאן להורג בירי כיתת יורים. הוא היה האזרח היהודי הראשון — ואחד האזרחים האיראנים הראשונים — שהומת בידי הסדר החדש. הוא היה בן שישים ושבע.

בנו שמע על כך מרדיו גלים קצרים בניו יורק. המשפחה עזבה את איראן בספטמבר שקדם לכך; נכדתו שהרזאד הייתה בת שבע. שנים לאחר מכן תתאר את אותו בוקר בדימוי אחד בלתי נסבל — הרדיו השחור «ממשיך להמהם בחדר האמבטיה השיש הקר» בעוד גופתו «מנוקבת הכדורים» של סבה «מוטלת בחדר המתים של הכלא».

«אז הוא היה לבד, אך כעת סיפורו יחיה בבתיהם ובליבם של הקוראים.»
— שהרזאד אלגניאן · טיימס אוף ישראל, ינואר 2022

העזיבה הגדולה

ההוצאה להורג נועדה כמסר, וכמסר היא נקלטה. בשנים שלאחר מכן עזבו את הארץ כשלושה רבעים מ-80,000 היהודים שחיו באיראן לפני המהפכה. קהילה שהתקיימה על אדמת פרס כעשרים ושבע מאות שנים — עוד לפני בית שני, מימי כורש — הצטמצמה בתוך דור אחד.

חשוב לומר זאת מבלי להפוך את יהודי איראן לקורבנות בלבד. הם לא נעלמו; הם נשאו איתם את איראן — ללוס אנג'לס, לניו יורק, לתל אביב — את שפתה, מוזיקתה, מאכליה, וזיכרון ארץ שהייתה פעם שלהם. מותו של חביב אלגניאן לא סיים את הסיפור הזה. הוא פיזר אותו, והושיב את נכדתו, עשורים לאחר מכן, למלאכת איסופו מחדש.

כשהמגדל קרס

המגדל האריך ימים אחרי האיש בשלושים ושמונה שנים. ב-19 בינואר 2017 בניין פלסקו עלה באש וקרס בלב טהראן, והרג כעשרים כבאים שרצו לעברו. המדינה שהוציאה להורג את בונהו עדיין הגתה את שם מגדלו מדי יום; רוב המתאבלים על ההרוגים לא ידעו שהוקם בידי יהודי איראני שנורה כמרגל. השם שרד. הארץ איבדה את זכר האיש שמאחוריו — עד שנכדתו העלתה אותו על הכתב במלואו.

מבט יום על קו הרקיע של טהראן עם רכס אלבורז המושלג המתנשא מאחורי העיר — קו הרקיע של טהראן כיום. מגדל פלסקו שאלגניאן הקים ב-1962 עמד במרכז העיר עד שעלה באש וקרס בינואר 2017. צילום: Mhsheikholeslami · CC BY-SA 4.0

בשנת 2022 פרסמה שהרזאד אלגניאן — עיתונאית ועורכת תמונות ב-NBC News — את «טיטאן טהראן: מהגטו היהודי לענק תאגידי ולכיתת היורים — חייו של סבי». זהו התיאור המלא ביותר של חייו, והמקור — יחד עם הדיווחים שנלוו אליו — לרוב מה שקראתם זה עתה.

מה סיפורו מבקש מברית כורש

עשרים וחמש מאות שנה לפני שבית דין מהפכני כינה את חביב אלגניאן זר בעירו שלו, מלך איראני עשה בדיוק את ההפך. ב-538 לפנה"ס שחרר כורש הגדול את יהודי בבל ושלח אותם הביתה לבנות מחדש את מקדשם. איראן הייתה המשחררת הראשונה; החוב בין שני העמים הללו זורם קודם כול בכיוון הזה. אלגניאן חי את כל הקשת הזו — יהודי שהיה איראני לחלוטין, שבנה למען איראן, ושאיראן לא-חופשית החריבה אותו.

🌅חזון · چشم‌انداز

זה מה שסיפורו מבקש מברית כורש העתידית: לא שישראל תציל את איראן, ולא שאיראן תיסלח, אלא ששני העמים ישלימו את מה שכורש החל. איראן חופשית אינה זקוקה שיצילו אותה. היא זקוקה ליכולת לשמור על בניה — להיות ארץ שבה יהודי איראני יוכל שוב להקים מגדל מעל טהראן, לחתום עליו בשמו, ולקרוא לעיר ביתו, בלי שכיתת יורים תמתין בסוף המשפט.

זו איראן שעליה מדברת התנועה הדמוקרטית בהנהגת הנסיך רזא פהלווי כשהיא מדברת על שיבה: לא טובה הניתנת מבחוץ, אלא מולדת שליהודי איראני נאמר, מול לוע הרובה, שמעולם לא הייתה שלו. אמירת שמו של חביב אלגניאן היא החלק הקטן ביותר בהשבתה.

הוא היה בונה. לזכור אותו הוא בעצמו דרך של בנייה.