תרחיש לבוקר שאחרי — היום שבו איראן חופשית מתעוררת.
דמיינו בוקר שבו החדשה כבר אינה שמועה. הטלפונים רועדים בידיים — אך הפעם לא מפחד. הרפובליקה האיסלאמית נפלה, ואיראן, אחרי עשורים, נושמת.
ברחובות יוצא דגל ישן מן המגירות — האריה והשמש 🦁☀️, מקופל ומוסתר שנים, נפתח עכשיו תחת השמש. מישהו בוכה, מישהו צוחק, ורובם עושים את שניהם יחד. הם נושאים את שמותיהם של הנופלים שהמשטר לקח, אל תוך יום שהם עצמם מעולם לא זכו לראות.
הבוקר הזה טרם הגיע. אך כשיבוא, ייתכן שייראה דומה מאוד לזה — ומה שבא בהמשך העמוד הוא תמונה אחת של היום שאחרי.
מה שהיה שנים רק נייר — עכשיו פועל. שלושה מוסדות שהציעו הנסיך רזא פהלווי ופרויקט השגשוג של איראן יוצאים מתוך חוברת וקמים: המהסתן המעברי לחקיקה, ממשלת המעבר לניהול השוטף, והדיוואן המעברי לשיפוט.
אף אחד לא אמור להישאר לנצח. זהו חלון קצר — שלב חירום בן 180 יום — כדי שהמדינה תתייצב לפני שקלפי ההצבעה תכריע. רזא פהלווי אינו מלך כאן אלא מנהיג המעבר: זה שפותח את הדלת ופוסע הצדה.
זה אינו רישום מן האוויר. הנסיך רזא פהלווי ופרויקט השגשוג של איראן — שנחשף בוושינגטון באפריל 2025 — הגדירו את שלושת המוסדות ואת חלון 180 הימים בתוכנית שכל אחד יכול לקרוא. והיא כבר החלה לקרום צורה: במרץ 2026 מינה ועדת צדק מעבר, בראשות כלת פרס נובל לשלום שירין עבאדי, כדי להכין את בית הדין המיוחד ועדת האמת שהתוכנית מציעה.
פחות מכמה חודשים לאחר מכן, אנשים ניגשים לקלפי — לא כדי לאשר מישהו שנבחר עבורם, אלא כדי לבחור את צורת מדינתם: מונרכיה פרלמנטרית או רפובליקה. שני המסלולים, לפי אותה תוכנית, חילוניים ומושתתים על שלטון החוק.
אישה זקנה שקולה החופשי מעולם לא נספר, טובלת את אצבעה בדיו ומביטה בה זמן רב. הפעם, זה ייספר.
בתוכנית שצוותו של פהלווי פרסם, הבחירה הזו מגיעה בארבעת החודשים הראשונים של המעבר, וכל המהלך אמור להימשך לא יותר משמונה־עשר עד עשרים־וארבעה חודשים.
לפני עשרים וחמישה דורות שחרר כורש את היהודים מבבל ופתח את הדרך חזרה לירושלים. עכשיו, בבוקר הזה, החוב חוזר בכיוון ההפוך: שכן שמעולם לא שכח, ממתין.
שגרירויות נפתחות מחדש. זו אינה אומה אחת המצילה אחרת; אלה שני שכנים עתיקים הפונים זה אל זה כשווים. לפתיחה הזו אנו קוראים פימאן כורש — הסכמי כורש — השלמת מה שכורש התחיל.
זרעו של הבוקר הזה נזרע הרבה לפניו: באפריל 2023 הגיע הנסיך רזא פהלווי לירושלים, התפלל בכותל המערבי, ועמד בדומייה ביד ושם.
מטוס ממריא מתל אביב לעבר טהראן — מסלול שבמשך עשורים לא הופיע על שום לוח יציאות. בין הנוסעים יושב זקן שעזב את אספהאן לפני חמישים שנה, וכעת לוקח את נכדתו לראות את בית המשפחה.
בטהראן ממתינה משפחה עם מתוקים ופרחים. השפות שונות, אך הידיים זהות. מישהו אומר שלום בפרסית ומישהו בעברית, ושניהם מבינים.
הטיסה הזו טרם המריאה. אך מתל אביב לטהראן פחות משלוש שעות באוויר — קרוב הרבה יותר ממה שהפוליטיקה העמידה פנים במשך זמן כה רב.
אגם אורמיה, שהיה פעם כמעט ששת אלפים קילומטרים רבועים, צנח בשנים האחרונות לפחות משש מאות — פחות מעשירית מעצמו, מישור של מלח. את הפצע הזה הותיר המשטר.
עכשיו מהנדסים איראנים בעבודה; הם מחזירים את המים ומשחררים את הנהרות, ושכן שלימד את האדמה היבשה ביותר לשתות עומד לצידם — לא כמושיע, אלא כשותף. ישראל ממחזרת מעל 85% ממי הביוב שלה, השיעור הגבוה בעולם; היא תורמת את הידע, ואיראן מיישמת אותו.
הפצע אמיתי, ומדוד. וכך גם השכן שלימד את האדמה היבשה בעולם לשתות, ויכול לסייע לאורמיה לשתות שוב.
רק איראנים יכולים לשחרר את איראן. וכשיעשו זאת, ידיד ותיק מוכן לסייע בשיקום — ובוקר כמו זה נעשה אפשרי.