הסכמי כורש

ב-18 בספטמבר 2025 פרסמה גילה גמליאל — שרת החדשנות, המדע והטכנולוגיה של ישראל — מאמר דעה ב‑Jerusalem Post בשם “הסכמי כורש: תחילתו של פרק חדש ביחסי ישראל-איראן.” בו תיארה מסגרת מוכנה לשלום בין ישראל לאיראן חופשית עתידית.

גמליאל כתבה שהיוזמה “היא מאמץ משותף של מדינת ישראל עם המבקשים להקים ממשלת מעבר שתשרת את העם האיראני ביום שאחרי נפילת המשטר האיסלאמי,” וכי “בראשה עומד הנסיך רזא כורש פהלווי, בנו של השאה האחרון של איראן, יחד עם צוותו המקצועי.” זו אינה אמנה בתוקף — זהו מסמך שנכתב מראש, לבוקר שטרם הגיע.

גמליאל הציגה חמישה עקרונות מוצהרים להסכמים: כבוד הדדי וריבונות; פרגמטיזם ותועלת הדדית; מורשת היסטורית משותפת; חזון אזורי; והתמקדות אזרחית, אנושית — לא צבאית.

כמעט שנה לאחר מכן, ב-10 ביולי 2026, הכריזה גמליאל שהיא וצוותו של פהלווי סיימו להכין את המסמך וכי הוא “מוכן לחתימה” — בתקווה שראש הממשלה נתניהו יחתום עליו עם נפילת הרפובליקה האיסלאמית. ההסכמים נותרים הצעה מוכנה, מותנית בשינוי משטר בטהראן; הם אינם חתומים.

השם אינו קישוט. בשנת 538 לפנה″ס כבש כורש הגדול את בבל והתיר ליהודים הגולים לשוב לירושלים ולבנות מחדש את בית המקדש — המעשה הראשון מסוגו בהיסטוריה המתועדת. גליל כורש במוזיאון הבריטי מתעד את מדיניות השיבה שלו; וספר עזרא נפתח בהצהרתו: “כה אמר כורש מלך פרס… והוא פקד עליי לבנות לו בית בירושלים” (עזרא א׳:ב׳).

לכן המסגרת היא של הדדיות, לא של הצלה. איראן אינה מקרה סעד המובא אל מועדון של מישהו אחר; היא האומה שמלכה ביצע את השחרור המקורי. כשהנסיך רזא פהלווי התפלל בכותל המערבי באפריל 2023, הוא הבהיר את החוב: “לפני 2,500 שנה שחרר כורש הגדול את העם היהודי מן השבי וסייע לו לבנות מחדש את מקדשו בירושלים,” והתפלל “ליום שבו בני ישראל ואיראן הטובים יוכלו לחדש את ידידותנו ההיסטורית.”

החוב זורם גם קדימה. איראן חופשית ניצבת מול מערכת מים קורסת; לישראל המומחיות העמוקה בעולם בהתפלה ובמיחזור שפכים. אף אחת אינה מושיעה — לכל אחת יש דבר שהאחרת זקוקה לו. זו צורתו של הסכם בין שווים.