רויה חכאכיאן נולדה בטהראן ב-1966, לאחת הקהילות העתיקות של איראן: יהודי איראן, ששורשיהם מגיעים עד ימי כורש. היא הייתה ילדה כאשר מהפכת 1979 שטפה את עירה. שנים לאחר מכן, באמריקה, כתבה את אותם ימים — לא כהיסטוריה, אלא כילדוּת.
בית מלא שירה
לפי תיאור המוציא לאור, חכאכיאן גדלה בבית ״שהמה מחיים אינטלקטואליים״. היא הייתה בתו של משורר נכבד; מפגשי המשפחה ״נקטעו בחילופי דברים שנונים וסאטיריים ובדקלום שירה ספונטני״.
משפחתה השתייכה לאוכלוסייה היהודית הזעירה של איראן — עם שחי בארץ הזאת יותר מאלפיים שנה, ושצפה עתה, מבפנים, כיצד אגרוף הפונדמנטליזם החדש הולך ומתהדק.
המהפכה בפתח
היא הייתה בת שתים-עשרה ב-1979. כשהגיעה המהפכה, עולמה של ילדה יהודייה בטהראן השתנה במהירות.
בזיכרונותיה תיעדה את השנים ההן בפירוט מדויק וכואב — ובהם צלב הקרס שמצאה מצויר על קיר סמוך לביתה, שאותו תיארה בדימוי אחד בלתי נשכח.
סימן חיבור שהשתבש, זוחל אפל בעל ארבע ציפורניים רעבות.
המקור (אנגלית):
A plus sign gone awry, a dark reptile with four hungry claws.
נכתב בשפת הגלות
חכאכיאן הגיעה לארצות הברית במאי 1985 כפליטה מדינית. בניו יורק למדה פסיכולוגיה, ושירה אצל אלן גינזברג.
ב-2004 פרסמה את ״Journey from the Land of No: A Girlhood Caught in Revolutionary Iran״ (Crown) — זיכרונות שזכו לשבחים רבים. בהמשך כתבה את ״Assassins of the Turquoise Palace״ (Grove/Atlantic, 2011), על רצח מנהיגים כורדים-איראניים בגלות במסעדת מיקונוס בברלין, ואת ״A Beginner's Guide to America״ (Knopf, 2021).
זיכרונות נוגעים ללב עד מאוד, רהוטים ונרגשים באורח יוצא דופן.
המקור (אנגלית):
An immensely moving, extraordinarily eloquent, and passionate memoir.
מי שלא נותנת לזה להישכח
חכאכיאן היא ממייסדי ״המרכז לתיעוד זכויות האדם באיראן״ — מוסד שעבודתו היא לתעד בדיוק את מה שהרפובליקה האסלאמית מבקשת למחוק.
מפעל חייה — בזיכרונות ובעיתונאות כאחד — הוא משימה אחת: לא לתת לזיכרון למות.
חוט 2,500 השנים
יהודי איראן אינם הערת שוליים בתולדותיה; הם חלק מאיראן עצמה. כורש שיחרר אותם ב-538 לפנה״ס — איראן הייתה המשחררת הראשונה.
רויה חכאכיאן נשאה את החוט הזה מחוץ לטהראן אל ההווה. ״הסכמי כורש״ (پیمان کوروش) ישלימו חוב הדדי בן 2,500 שנה — וקולה של בת כמותה מזכיר לנו שהגשר הזה, עוד לפני כל מסמך, תמיד היה עשוי מבני אדם.